דף הבית / aba / שילוב – חלום או מציאות?

שילוב – חלום או מציאות?

האבחון "אוטיזם" מגיע עם סטופר. מהרגע שילדכם מאובחן כאוטיסט מתחיל מירוץ נגד הזמן. המירוץ "לילד שיצא מהספקטרום". אז אין באמת דבר כזה, לצאת מהספקטרום, אבל כן אפשר ללמוד לתקשר, ללמוד לדבר, והכי חשוב זה ללמוד להכיר את הילד שלנו. הוא תמיד מלמד אותנו מי הוא. אז הלכתי ללמוד במרכז בית ליאור את עקרונות הגישה ההתנהגותית לטיפול בילדים עם אוטיזם

את השיעור ה-13 בקורס מטפלים בגישה ההתנגותית בבית ליאור הייתי מכנה בשם "השורה התחתונה". בעצם, כולנו נתכנסנו כאן כדי ללמד ולעזור לילד להצליח להשתלב בחברה על-מנת שיוכל להיות בוגר עצמאי ככל הניתן, בתקווה שיוכל לחיות חיים עצמאיים ככל הניתן בבגרותו – לעבוד, ללמוד, לקיים מערכות יחסים, להיות מסוגל לדאוג בעצמו לצרכיו – לטפל בעניינים טכניים, לערוך קניות, אולי אפילו לנהל חשבון בנק, ללכת לקולנוע, להגיע בעצמו למקום העבודה ולבקר חברים ומשפחה – להיות ככל אדם, עד כמה שניתן.

על-כן לשילוב בגיל צעיר ככל האפשר יש חשיבות משמעותית. ילדים בעלי התפתחות תקינה לומדים לאורך שנים רבות, עד שהם הופכים לבגירים, להתנהל ולהתמודד עם מצבים חדשים – גדולים וקטנים – לומדים לנהל תקציב, לעמוד בתור, להבין את כללי המקום אליו הגיעו, וגם לבקש עזרה הם לומדים, בדרך טבעית. כל זאת ילדים על הרצף האוטיסטי צריכים ללמוד במהלך השנים. חלקם יצליחו לנהל חיים עצמאיים, וככל שנתחיל לסגל אותם לאמץ את תנאי הסביבה כך ייקל עליהם. ככל שנתחיל בשילוב מוקדם יותר (וכמובן אם הילד מסוגל לשתף פעולה וללמוד תוך תמיכה ותיווך איכותיים), כך הילד יתרגל מוקדם יותר לעבור את אבני הדרך המצופים מגילו.

כדי להשתלב במסגרת חינוכית רגילה, ילד עם אוטיזם צריך להתמודד עם קשיים רבים: מספר רב של ילדים בכיתה (או בגן) – הרעש הנלווה להימצאותם של ילדים רבים והמסרים הרבים שהילד צריך לקלוט, התמודדות עם סדר יום כללי שאיתו הוא צריך "ליישר קו", הרמה האקדמית הנדרשת במסגרת הלימודית וקצב למידה אחיד, הבנה שפתית ועוד.

שילוב הוא עניין לא פשוט לאף אחד מן השחקנים: לא לגורמי בית הספר ובראשם המורה (או גננת במסגרת גנית), לא למשלבת, גם לא להורים, שנדרשים להמשיך בעבודה מאומצת בבית אחרי שעות הלימודים (לחזור על החומר הנלמד, להזמין חברים ולתווך ביניהם, להמשיך לקחת את הילד לטיפולים פרא רפואיים ולקבוצות למיומנויות חברתיות שיקלו על הימצאותו של הילד במסגרת הלימודית), וכמובן – לילד, שנמצא במאבק מתמיד להצליח למרות הקשיים והתסכולים שהוא חווה.

יחד עם זאת, לשילוב במסגרת חינוכית ישנם יתרונות רבים: הימצאות במסגרת עם ילדים "רגילים", שיכולים ללמד ולהיות חברים תורמים, הפקת עונד ממשחק עם ילדים, תכנים המותאמים לגילו הכרונולוגי של הילד, עבודה על מוקדי הקושי של הילד, תוכנית אישית המותאמת לצרכיו של הילד (תח"י – תוכנית חינוכית יחידנית) ומשלבת שעוקבת אחרי הילד ומגישה לו סיוע כאשר הוא זקוק לו.

הורים רבים שואלים את עצמם, לעתים מדי שנה ולעתים בכל יום, מהי המסגרת הטובה ביותר עבור הילד שלי, והאם המסגרת בה הוא נמצא היא אכן הטובה ביותר עבורו. אני יושבת בוועדות השמה מזה שלוש שנים והורים רבים פונים אלי ושואלים אותי – מהי המסגרת הכי טובה לילדים על הספקטרום. ובכן, בעבור כל ילד התשובה היא שונה ויש לשקול את כל הפרמטרים כדי להתאים את המסגרת שתהיה הכי מיטיבה, הכי נעימה והכי אפקטיבית עבור כל ילד. גני אלוט"ף וגני יום שיקומיים פתוחים לילדים עד גיל 3 (או עד גיל 4 אם השנה האחרונה החלה כשהילד היה לפני גיל 3). החל מגיל 3 האופציות הן גן תקשורתי, גן עיכוב התפתחותי, או שילוב יחידני בגן רגיל. את המסגרת הטובה ביותר יכולים להתאים ההורים בהתייעצות עם הצוות החינוכי והצוותים הטיפוליים שמכירים את הילד. להורים יש זכות להחליט באיזה סוג מסגרת ילמד ילדם, אבל כדאי לשמוע גם את הצוותים המקצועיים ולקבל החלטה שתיטיב עם הילד באופן האפקטיבי ביותר.

הורים רבים חושבים שרק ילדים "בתפקוד גבוה" יכולים להיות משולבים יחידנית. אבל מה זה בעצם "שילוב גבוה"? מבחינת מסגרות החינוך הכוונה היא לשלושה גורמים עיקריים:

  1. יכולות קוגניטיביות ולימודיות טובות
  2. יכולות שפתיות בסיסיות
  3. יכולת ליצור קשר חברתי

גם עצמאות הוא מרכיב חשוב בהשמה, מאחר שבבתי ספר רגילים הציפייה היא שהילד יוכל להתנהל ברחבי בית הספר באופן שלא יסכן אותו ולא ישבש את רצף הלימודים. למרבה הצער, לרוב בתי הספר אין כלים מספקים כדי להתמודד עם ילדים שלהם קשיים משמעותיים יותר, ועל-כן, למרות ששילוב הינו זכות בסיסית של כל אדם וכל ילד, במקרים רבים ילדים לא יכולים לממש את זכותם להיות משולבים.

ילדים היפראקטיביים, שיש להם קושי משמעותי בוויסות החושי, מתקשים לשבת בכיתה לאורך זמן, מקשים על סדר היום התקין וברוב המקרים מקומם לא יימצא להם במערכות בחינוך הרגילות. מצד שני, רוב מסגרות החינוך המיוחד מותאמות לילדים לא ורבליים, לעתים עם קוגניציה תקינה ולעתים עם קוגניציה נמוכה מהממוצע, עם קשיים תקשורתיים משמעותיים ולעתים כאלה שעלולים לפגוע בעצמם.

עם הקושי הזה אני מתמודדת כבר חמש שנים – מציאת מסגרת ההולמת את יכולותיו של בני, כך שגם צרכיו שלו לא ייפגעו. נכונה לנו עוד דרך ארוכה עד שילדים אוטיסטים שאינם high function יוכלו להיות מקובלים במסגרות הרגילות. נדרשים לכך הרבה מאמצים – התגמשות של מערכת החינוך הנוקשה בישראל, ובערים מסויימות במיוחד, מדובר בשינוי תפיסה שאינו פשוט למערכת גדולה ומיושנת. בינתיים, מנחי תוכניות ומשלבים ממשיכים לעשות עבודת קודש (קשה) כדי שגם ילדים עם צרכים מיוחדים יוכלו ללכת לבית ספר רגיל.

לטור הקודם

 

 

אודות גלי כרמלי שרים

גלי כרמלי-שרים, עיתונאית ועורכת. בוגרת לימודי קולנוע. חוקרת אוטיזם פרטית. מייסדת אתר שוקולד כחול, נשואה לדורון, איש מחשבים בהווה וטייס בהתהוות ואמא מאושרת (וסחוטה) של נוגה, יהונתן ושרון-לוקאס, חלקם אוטיסטים.

מומלץ לבדוק את

קורס aba

טכניקות למידה בניתוח התנהגות – הקניית התנהגות חדשה באמצעות DTT

האבחון "אוטיזם" מגיע עם סטופר. מהרגע שילדכם מאובחן כאוטיסט מתחיל מירוץ נגד הזמן. המירוץ "לילד שיצא מהספקטרום". אז אין באמת דבר כזה, לצאת מהספקטרום, אבל כן אפשר ללמוד לתקשר, ללמוד לדבר, והכי חשוב זה ללמוד להכיר את הילד שלנו. הוא תמיד מלמד אותנו מי הוא. אז הלכתי ללמוד במרכז בית ליאור את עקרונות הגישה ההתנהגותית לטיפול בילדים עם אוטיזם

תגובה אחת

  1. פינגבאק: להביט במציאות |

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>