דף הבית / בלוגים / כלא ושמו ריטלין

כלא ושמו ריטלין

ריטלין.

נוחות זמנית.

רגיעה מתיימרת.

כלא. חנק. עוצר.

כן. זה מה שאני חושבת על ריטלין.

זה מה שהריטלין עשה לבן שלי. הוא חנק אותו. הוא הכניס אותו לכלא ואני ישבתי עם הצוות הרפואי ומחאתי כפיים.

אני מתביישת בעצמי שלקח לי חצי שנה יותר מדי להבין שהריטלין עושה נזק לבן שלי.

אני בזה לעצמי ולאינטליגנציה שלי שאני מתהדרת בה על כי לא חקרתי את הנושא מספיק.

על כי ישבתי בעיניים מעריצות ואמרתי כן להחלטות הרופאים.

הוא חייב ריטלין.

הוא סובל.

הוא לא מסוגל ללמוד, טווח קשב של שתי דקות.

איך את מתמודדת בלי ריטלין? גם לך קשה.

הרגשתי לחץ מהמשפחה, מהרופאים, מהצוות החינוכי.

כולם שלחו אותי לבית התרופות.

ואני כל בוקר מדמה עצמי לאותה אמא איומה ב"פרחים בעליית הגג" שמזליפה אבקה לבנה רעילה על לביבות מתוקות, עושה זאת בקור רוח מקפיא ומנסה לסגור את החיים על ילדיה.

אז כדרכי הדרמטית הגזמתי, אבל כך הרגשתי כשידי המפוררת את אבקת הריטלין על כפית מעדן רעדה.

חצי שעה והתרופה משפיעה.

וואו איזה כיף לי… קיבלתי ילד זומבי.

כזה ששוכב על המיטה ומסתיר את הפנים כי הוא רואה חזיונות משונים.

שלש שעות אחר כך ומפלצת הריטלין מתעוררת.

אותה מפלצת רדומה מתחילה לקבל חיים ולהשתולל בתוך גופו של בני.

הם קוראים לזה בשפה מקצועית עממית "ריבאונד".

אני קוראת לזה מפלצת איומה.

כמעט שנה של התקפי זעם, תסכול, הזיות והתפרצויות בכי בלתי נשלטות סבלתי יחד עם בני יקירי.

לפני כחודש ביום שישי אחד באישון לילה לקחתי החלטה.

זה היה אחרי יום שלם של התפרצויות כעס, בכי וצרחות שאין להן שם בכלל בגינה השכונתית.

עמדתי עם בני באמצע הגינה וצפיתי בו אפאתית צורח בגלל זבוב.

ניסיתי להרגיע אותו ולחבק, הוא המשיך לצרוח.

ואז עמדתי מנותקת ולפתע לא היה אכפת לי שעשרה אנשים לפחות צופים בי ובבני בתוך מעגל האימה הזה.

לא היה אכפת לי שהם חושבים שאני משוגעת ושבני אומלל.

הייתי מנותקת, משקיפה.

פניו של בני אדומות ועיניו נפוחות מבכי, נחילים של דמעות עם נזלת וידיו קפוצות חזק.

ואני מנותקת, בוהה, אפילו לא בוכה כהרגלי.

לבסוף ניגשתי, הרמתי אותו, את כל ה-38 ק"ג שלו, של בני היקר, והלכתי הביתה. מדדה ומרגישה את הגב התחתון מאיים להתפקע.

בבית הכנסתי אותו למקלחת, מילאתי גיגית מים חמימים עם בועות סבון חייכניות ונתתי לו למצוץ שלוקים קרים.

ואז התיישבתי מולו על כיסא ובכיתי.

הדמעות שנתקעו לי בתוך הלב בגינה מצאו דרכן לבסוף מלוחות, מוכרות ומיומנות.

הפסקתי באותו היום את הריטלין.images

אספתי קצת מידע על תחליפים מהאינטרנט ומקבוצת ההורים התקשורתיים המופלאה וקניתי לו את שמן הקנביס.

עוד מוקדם לדבר על מסקנות ותוצאות ברורות.

אבל דבר אחד בטוח.

הבן שלי השתחרר מהכלא שהיה בו.

התפרצויות הזעם והבכי ירדו ב-70%.

האלימות הפסיקה.

הדיבור שלו נפתח.

הוא שמח יותר, הוא מחייך.

אני אוהבת אותו יותר.

הוא הבן שלי והוא חזר.

 

אודות סילביה

אישה, בת 35 , כותבת, חולמת, אמא חד הורית לילד יפיפה וחכם עם לקות תיקשורתית. נו.... על הרצף האוטיסטי . ובעיקר כזו שרוצה לא לחיות על יד "כי אני, אני מגיע לי יותר". ע"ע דודו טסה.

מומלץ לבדוק את

noa-dahari

מכתב לאחי המיוחד

אני אוהבת אותך, אחי המיוחד, בדיוק כמו פעם, ומתפללת שאתה מבין שאני אוהבת בדיוק כמו פעם, בדיוק כמו תמיד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>