מאת אסף לב
תמיד הייתי קצת שונה. שנים שלא קיבלתי זאת. שנים התעמרתי בממסדים שונים על מנת שיקבלו אותי לחיקם – משרד הביטחון, הייטק ואפילו חברות כמו "יס" או סלקום, ותמיד אמרו לי שאני קצת צבעוני, קצת שונה, קצת חריג, ושזה פחות טוב להם, ואז כן, בדיוק אז, כאשר הגיע המצב רוח הפחות טוב, מצאתי מקום שיקבל אותי – כמעט כמו שאני – ואז ורק אז, הרגשתי מספיק בשל להפוך לעצמאי, למאמן! מאמן לחיים! לכאלו עם מילים מורכבות וקצת מפחידות כמו . . כן, אספרגר . . וכן, לכאלו עם מילים יותר מוכרות לי: "הפרעות קשב" – איך זה נשמע פשוט אה . .
היה זה אך מתבקש מבחינתי לבחור במקצוע – או שהמקצוע בחר בי – אימון בני נוער על הרצף האוטיסטי. בדיוק כפי שאני חשתי באותם ימים ולא ידעתי איך "לקטלג" את עצמי. רק לפני שנים הייתי בדיוק במקום הזה של חוסר נוחות לגבי מקומי בעולם. אבל מי אתם בכלל שתשימו אותי על הרצף האוטיסטי? תנו הזדמנות, רוצה להתבטא, בדרכי, גם אם היא שונה במקצת.
במשך תקופה לא מבוטלת נלחמתי עם עצמי – כמאמן – לא ללמוד על התסמונת, אלא לחוות אותה כהווייתה. אם רק תאמין שאין אף אחד יותר טוב ממך בעולם הזה (זולת מייקל ג'ורדן כמובן) אז אולי תגיע לאן שאתה רוצה – פנימית, חיצונית, נפשית, גופנית וזוגית.
בסוף פניתי ל "ויקפידיה" שם תיארו את התסמונת כבעלת המאפיינים הבאים: קושי בהבנת סיטואציות חברתיות, קושי ביצירת מערכות יחסים, חוסר חוש הומור, הימנעות ממגע, רגישות לרעש ועוד, ומצד שני יכולת גבוהה של הבנת הנקרא, זיכרון, פתרון בעיות מתמטיות וקליטת שפות ועוד . . .
קצת הופתעתי, שכן מצאתי ילדים, נערים, אנשים רגישים, בעלי חוש הומור מפותח, בעלי מוטיבציה גבוהה להצליח ויותר מזה, להשתלב, להתנדב, לעזור, לפרגן וכן, בצורה קצת שונה . בערך כמו שמישהו מת"א מגיע לירושלים ומתקשה להבין את "הקודים".
התחלנו.
התחלנו בבסיס: לרכב על אופניים! אתה טייס הקרב ואתה במטוס ללא נווט! הכל באחריות שלך!
אנחנו מתחילים בציוד (מנפחים אוויר לפני כל רכיבה, חובשים קסדה, ויתר הכנות) דרך המסלול (הקצר והבטוח ביותר) ויוצרים את הקשר בינינו: לומדים לסמוך.
תחשבו על זה, אופניים: אתה עובר בין ערים שונות! בקלות יחסית! אתה צריך לנהוג – לרכוב, לציית לחוקי התנועה, לדעת את הדרך וכן להיצמד ללוח הזמנים שהוגדר. העצמאות והביטחון שנותנים האופניים לילד, לכל ילד, כל שכן לילד המאובחן עם אוטיזם, הם דרמטיים. ובנוסף, אופניים זה כיף!
מאופניים התחלנו לבצע "גיחות" לענפי ספורט נוספים: ריצה, שחייה (גם בים עם עיניים פקוחות ובהכרת תודה!), כדורגל, כדורסל (עם שידור המשחק "בזמן אמת" של השחקן עם הכדור . .), טניס ומטקות בים. בין לבין אנחנו מדברים, צוחקים, מציירים, וכן, לפעמים גם בוכים או עצובים.
לאחר שיצרנו בסיס היכרות בינינו, אנו מתחילים להכיר את המשפחות זה של זה – בעיקר את ילדיי – ולעשות פעולות חברתיות משותפות, החל מארוחת ערב, בילוי בבריכה, ובמקביל – תרגול של "נורמות מקובלות" בחברה, כמו למשל, לספר בדיחה שתצחיק, או לעשות חיקוי של שר או אישיות רמת דרג אחרת. זה עבד.
כישרון זה רק נדבך אחד בדרך הספורטיבית שלנו, החשוב זו המחויבות, הדרך והאמונה שלך בחיבור כל הדברים הללו
חלק מהנערים עימם אני עובד מתגייסים לצבא, נוהגים, חלקם כבר תיכף משתחררים ואני בין לבין חושב את דרכי, חושב על הדרך שעברנו ביחד במהלך השנים האחרונות וחושב לעצמי, על אהבה, איך ההרגשה להתאהב? ואיך אני מסביר לבחור בן 24 ששואל אותי, כמה זה קשה למצוא אהבת אמת, כמה קשה לממש אותה, לתחזק אותה ולעבור איתה את מסלולי החיים השונים. תשובה מסודרת לא הייתה לי, האמת הופתעתי מכנות השאלה ואמרתי שבאמת כבר שכחתי איך ההרגשה הזו ובכל מקרה אמרתי שזו תחושה מופלאה, עוברת אנרגיה מוזרה בגוף וכן שצריך להיזהר ממנה, אפשר לקבל כוויות, אפשר להיפגע וזה דבר שחשוב לי שיילקח בחשבון.
רק אהבה מניעה אותי בעבודתי; לעתים זה מורכב, הרבה פעמים זה מפחיד (למשל כשאמא שלי שוב שואלת: "מה עם הפנסיה, אספי?") אני מאוד אוהב ספורט (על כל גווניו וצבעיו) וכל שכן, אוהב אנשים וכן, אנשים מיוחדים וקסומים אשר העניקו לי בתקופה האחרונה, יותר מתמיד, את חידוד נושא החברות, הלויאליות, הכנות והיושר האינסופי (זה לא נאיביות) בתקשורת הבינאישית והכללית בהתנהלות שלנו כאן. על כל הדברים הללו אני מוקיר תודה לכל אותם נערים והוריהם כמובן השמים את מבטחיהם בידיי ורצים, רוכבים, שוחים, מדברים ומאמינים בדרכי אותה אנו בונים ביחד, בכל שבוע מחדש, תוך הוקרת תודה על התפקיד שניתן לי כאן ועכשיו.
אסף לב הוא מאמן בני נוער עם הפרעות קשב ועל הרצף האוטיסטי
לאתר של אסף לב
לערוץ היוטיוב
ויש גם instagram מדליק
תעשו ספורט – זה עושה טוב, לכם ולעולם