"אני רוצה שתתלהבו מהתמונות שלי. זה משמח אותי"

 

לא מעט דברים מתחרים ביניהם על התואר "הדבר שהכי ריגש אותי בנדב". האם זו העובדה שהוא הצליח לוותר על אלפי תמונות שצילם לאורך שנים רבות ולהתמקד בעשרות בודדות שיוצגו בתערוכה?  האם זו היכולת או הנכונות שלו לשתף ולחשוף את התמונות שצילם בפוטותראפיה שלו? האם זו היכולת שלו להסביר בסבלנות אין קץ על כל תמונה ותמונה אחרי עשרות פעמים שהסביר עליה כבר? האם אלו עיניו הבורקות וחיוכו הכובש, שגורם לך להתאהב בו בשנייה הראשונה?

 

 

אני חושבת שבסופו של דבר מה שניצח בתחרות המאוד קשה הזאת עבורי היה 4 מילים שאמר בנאום הפתיחה לתערוכה. אחרי שאמר "תודה שבאתם" הוא הוסיף: "זה חשוב לי שבאתם". למה חשוב לו שהגיעו אורחים לתערוכה שלו? איך בחור שאוהב לשתף, לדבר ולחלוק וגם זוכה במדליית זהב בתחרות הספיישל אולימפיקס בענף הטניס, שהוא משחק כל-כך קומוניקטיבי, שופך לנו אורות חדשים על מה שנקרא "אוטיזם".  כנראה שלפי רופאים, מאבחנים ומטפלים הוא מוגדר כאוטיסט. ואני מנסה להבין מה משמעות האוטיזם בשבילו ולגביו.

נדב, בן 21, מצלם כבר שש שנים. את דרכו בעולם הצילום מלווה סיגל בוחבוט, פוטותרפיסטית, במסגרת לימודיו בבית הספר נתיב בתל אביב (במסגרתו גם למד טניס). התערוכה, במקרה או לא, מסמנת גם את תחילתו של פרק חדש בחייו. בגיל 21 הוא ייפרד מבית הספר ומצוות נתיב, שבו הוא אהוב כל-כך, שם מכירים אותו כבר שנים, והוא יוצא לדרך חדשה בחייו. חייו כבוגר צעיר יקבלו תוכן חדש. שני החברים שהגיעו לתערוכה אתמול מתגייסים בשבוע הבא לשירות הלאומי.

 

 

 

 

לנדב אח תאום ושלוש אחיות (ואמא אמיצה….). כששאלתי אם לא מבלבל שלאחות אחת קוראים נעה ולשנייה נגה, הוא השיב בפשטות: "מה פתאום? הן אחיות שלי…". (מודה שאני לפעמים קוראת לבת שלי בשם של אחותי).

זו התערוכה הפומבית השנייה שהוא מציג. הראשונה היתה בגלריה נוזהא ביפו. לפני כן הוצגו בבית הספר מספר תערוכות קטנות לערב אחד.

סיגל המטפלת, המכהנת גם כאוצרת התערוכה, היא שבחרה את התמונות שיוצגו,  מתוך כעשרת אלפים תמונות שצילם לאורך 6 שנים. נדב ורחלי לא אישרו מספר תמונות שהיו פרטיות מדי, ואישרו את אלו המוצגות כיום בתערוכה. 

 

"אני אוהב לראות ולצלם נופים. אני אוהב לצלם את המשפחה שלי, וגם את הכלבה שלי".

"אני גם מצלם דברים שמכעיסים אותי, אני מצלם בלגן וזבל כי אני רוצה שיפנו אותו".

"הצילום עוזר לי להתרכז בעצמי".

"התמונות עוזרות לי לזכור איפה הייתי ואת מי פגשתי".

"אני רוצה שתתלהבו מהתמונות שלי. זה משמח אותי".

"אני אוהב לקבל מחמאות. זה מרגש אותי".

"אני מקווה שתיהנו מהתערוכה ואני מאחל לכם כל טוב".

(אני הייתי לוקחת את נדב להיות כותב נאומים)

"התמונות עוזרות לנדב לספר את הסיפורים שלו. הוא לא תמיד יכול לספר כל פרט וכל חוויה. התמונה היא הבסיס שממנה הוא יכול להמשיך את הסיפור. הייתי כאן ושם, ראיתי כך וכך, את הצבעים האלה, את הנופים האלה, שלא תמיד יש לו את המילים בשבילם", מסבירה סיגל.

 

 

– האם גם אדם לא ורבלי יכול לעבור פוטותיראפיה?

"זה יהיה יותר קשה, אבל זה אפשרי. התחלתי לאחרונה לטפל בבחור בן 27 שאינו מדבר כמעט. הוא מצביע על תמונות, ויחד אנחנו מנסים לעבוד. כמו בכל טיפול אחר, יותר קשה כשאין מילים, אבל הפוטותיראפיה מחליפה מילים ומעודדת למצוא אותן".

 

מתחם האמנים 'רובע 9' , רחוב משה דיין 52, תל אביב.

פתיחה: יום חמישי, 13/8/2015, שעה: 18:30

נעילה: 21/8/2015

שעות פתיחה: א-ה 16:00-20:00, ו – 10:00-13:00

________________________________________________