שוקולד כחול על הקשת ומעבר לה
Related Articles
מהספקטרום. אז אין באמת דבר כזה, לצאת מהספקטרום, אבל כן אפשר לעזור לילדים ללמוד לתקשר ולדבר, והכי חשוב זה ללמוד להכיר את הילדים שלנו. הם תמיד מלמדים אותנו מה הכי נכון להם
סדרה המביאה את עקרונות הגישה ההתנהגותית לטיפול בילדים עם אוטיזם מתוך קורס מטפלים בגישה ההתנהגותית בשיתוף בית ליאור
ילדים האוטיסטים רבים זקוקים לגרייה. הגרייה היא אחת התופעות המוכרות של האוטיזם, גם לציבור שאינו מכיר סימפטומים נוספים של האוטיזם. אנשים רבים עושים קישור אוטומטי בין אוטיזם לנפנןף ידיים למשל. נפנוף ידיים היא גרייה נפוצה אמנם, אבל לא כל אוטיסט כמובן מנפנף בידיו. הבן שלי למשל, שהוא בטוח אוטיסט, מעולם לא ניפנף בידיו. הבן שלי לעומת זאת לא מפסיק לרוץ. למעשה, מאז שהחל לעמוד על רגליו – הוא רץ (ואנחנו אחריו כמובן). ריצה שייכת גם לוויסות החושי, אולם לעתים היא מופיעה כגרייה. אקולליה היא סוג נוסף של גרייה. האקולליה היא תצורה של "דיבור מראה" כשהשומע חוזר על המשפט שנאמר לו ("איך אתה מרגיש?" "איך אתה מרגיש?") או חזרה על משפטים ש"הוקלטו", אם אלה משפטים שנאמרים ביום-יום, משפטים מתוך תוכנית טלוויזיה וכדומה.
השאלה שנדונה בשיעור מספר 9 בבית ליאור היא האם צריך לטפל בהתנהגויות קשות או לא חברתיות – או לא?
כאשר קיימת פגיעה עצמית נדמה שאין ספק שיש צורך להכחיד את ההתנהגות הבעייתית, כמו הטחת ראש בקיר או ברצפה.
במקרים שבהם ההתנהגות אינה פוגעת בילד או בסובבים אותו, ישנן גישות טיפול המאפשרות את המשך ההתנהגות, כיוון שהיא מסבה עונג או נוחות לילד, והדרך תהיה לרוב ללמד אותו להפחית בהתנהגות בקצב שלו, על-פי יכולתו לוותר עליה. בגישה ההתנהגותית ההתנהגויות הללו מוגדרות כלא נאותות ועלולות לפגוע בהסתגלותו החברתית של הילד, ועל-כן הנטייה הרווחת היא לעבוד על הסתלקותה.
הגישה ההתנהגותית תמיד תיתן לילד אלטרנטיבה. היא לא אומרת רק מה לא – אלא גם מציעה מה כן. מה הילד יכול לעשות כדי לקבל תחליף להתנהגות שהמטפלים שלו מבקשים להפסיק. ישנם ילדים שגדלים ולומדים לזהות את התנהגויות הגרייה שלהם. הם מודעים לכך שההתנהגות לא תמיד נעימה לעין הצופה והם לומדים לעשות אותה בפרטיות.
לעתים התגובות האינסטינקטיביות שלנו כהורים מעודדות את הילד להמשיך את התנהגותו למרות שהיינו רוצים שיפסיק אותה. לדוגמא – אם הילד מטיח ראשו בקיר, אנחנו מודאגים, עוזבים מיד את מעשינו באותו הרגע, רצים אל הילד, מלטפים, מדברים, אולי מבטיחים הבטחות. סביר להניח שלא נרצה שילדנו ימשיך להטיח את ראשו בקיר, אולם התגובה שלנו מהווה חיזוק חיובי למעשיו. הילד נהנה מתשומת הלב המרובה המורעפת עליו, ובאופן לא מודע יבצע אותה שוב.
קאט – לא פייד אאוט
התערבות להפסקת פעילות בלתי רצויה צריכה לקרות באופן חד-משמעי – ביום אחד, ולא בהדרגה, כדי שכל המסרים יהיו מכווננים.
כשהבן שלי הולך איתי ברחוב ומדקלם באופן מכני מלל רב שאינו מכוון אלי, אני מנסה לפתח איתו שיחה סביב התכנים שהוא מעלה, למרות שברור לי שמדובר באקולליה, שלא היתה לו כוונה ליצור שיחה ושסביר שאמירותיו כלל לא מופנים אלי אלא לעצמו, זו גם העצה שקיבלתי מקלינאיות תקשורת. הגישה ההתנהגותית דוגלת ב"דריסת" המלל הבלתי פוסק, שלרוב הוא אינו בעל משמעות. לפי דרכה, מוטב לא להתייחס לדברים הנאמרים אלא להסיט את השיחה למקור אחר או להגיב עניינית לדבריו ולציין שאינם קשורים לעניינינו: "לסדר את הצעצועים? רצית לספר לי שסידרת את הצעצועים בגן? עכשיו אנחנו נוסעים באוטו. אתה רוצה שנשחק במשחק החיות?". הזכרנו את מתן האלטרנטיבה – לפי הגישה ההתנהגותית יש להציע לילד חלופה להתנהגות הצפויה שלו. למשל, מיד כשנכנסים למכונית לשים דיסק עם שירים שהוא אוהב או סיפורים, או להציע "משחק דרך", או לנהל שיחה. אנחנו מראש נציע לילד "שימוש" בפה כדי להפחית את הסיכוי שיברח אל האקולליה. כשילד מנפנף בידיו נפנוף שמתחיל בפרק כף היד, נוכל להציע לו את משחק היו-יו, כשילד מנפנף מזרועותיו נוכל ללמד אותו לשחק במטקות – וכל פעילות שתעסיק את זרועותיו או את פרקי ידיו.
באופן כללי, להפחתת גרייה, נעסיק את הילד. ילד עסוק בראשו ובגופו, יוכל פחות לבצע גרייה. נוכל להכין לו תוכנית שבה יהיה עסוק זמן רב ככל הניתן – ישחק בפלסטלינה, יצייר, ירכיב בקוביות, יאסוף את הקוביות, יערוף את השולחן לארוחת הערב וכיוצא בזה.
לא קל ליישם את זה, רצוי כמובן שהפעילויות יהיו מעניינות עבור הילד. הבן שלי מסייע בעבודות הבית – עורך שולחן, ממיין איתי את הכביסה, ואיזה כייף שיש גם מרפאה בעיסוק שאמרה לתת לו לטאטא.
כמובן שבין לבין כדאי מאוד "להעסיק" את הילד בחיבוק, בגלגול משותף או שלו על השטיח או על המיטה, קפיצה וכדומה.
כשאנחנו עובדים על הפחתת התנהגות לא רצויה, אנחנו גם נתגמל את הילד על אי-עשייה. אנחנו רגילים לתגמל ילד על התנהגותו הטובה ומעשיו הרצויים – כאן נתגמל אותו על הצלחתו לא לבצע גרייה.
דבר נוסף שרצוי לעשות הוא לעזור לילד לתמלל את הרגשותיו ומחשבותיו. אם הוא מנפנף בידיו כשהוא מתרגש, נאמר לו "אני מתרגש!". נוכל גם ללמד אותו למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על התרגשות – כאשר נכין לו תוכנית שבה נגיש לו משהו אהוב עליו במיוחד, או כשנפתיע אותו עם חזרה מוקדמת של אבא מהעבודה ונגיד – "אני מתרגש! אבא חזר הביתה! אני שמח!".
הפחתת התנהגות לא רצויה היא אחת הסוגיות הקשות והמשמעותיות שאנחנו כהורים מתמודדים איתן. אני למשל הפסקתי ללכת לספרייה הציבורית עם יהונתן, לצערי, וזאת למרות שיהונתן מאוד אוהב לקרוא ומאוד אוהב ללכת לספרייה. הבעיה היא דווקא לא השקט שהוא מתקשה לשמור עליו. כן, הוא יכול פתאום לתת ספרינט עם צעקה ברחבי הספרייה (שוו בנפשכם את הספרנית עוד שנייה מתעלפת), אבל הבעיה העיקרית שלנו היא דווקא המחשבים. בשנים האחרונות גם לספרייה נכנסו המחשבים – לא רק לאזור של ספרי העיון, אלא אפילו לאזור של ספרי הילדים והנוער, וכך יהונתן, שהדבר שהכי קשה לו לעמוד בפניו הוא המחשב, מתקשה לווסת את עצמו. הוא רוצה את המחשב. מה רע בכך? רע בכך היא שהאפשרויות שקיימות בפני הגולש הצעיר בספרייה הן מועטות ומוגבלות, לא מספקות בעליל עבור הגולש המנודה שלי, שבהיעדר אטרקציות מספקות מטעם המחשב הספרייתי, בוחר להגיע אל ההגדרות ואל מערכת ההפעלה של המחשב. לפני שיתרחש פרמוט או נזק אחר, אני ממהרת למשוך את יהונתן מהמחשב ולאסור עליו את השימוש. לאחר שני אירועים כאלה, הפסקתי ללכת אל הספרייה.
אז מסתבר שלא חייבים להפסיק. זה יהיה לא קל – בטוח, וגם לא נעים, אבל אפשר לטפל גם במקרים כאלה שבהם אי אפשר להעלים או למנוע גישה לחפצים אסורים, וקיבלתי תוכנית התנהגותית לביקור בספרייה:
- להכין את הילד שלב שלב למהלך הביקור
- להחליט שקוראים ספר אחד (או שניים), לפי היכולות של הילד שלך
- זמן מחשב – להבהיר מראש מה מותר לעשות במחשב ומה אסור
- לחזק את הילד במהלך שימוש נאות במחשב
- אפשר בסוף הפעילות לצ'פר בפרס
זוהי כמובן תוכנית לילד מהמם שעושה לאמא נחת. במקרה שלי אני מניחה שהאלגוריתם יפנה לכיוון אחר:
- זמן מחשב – הילד נכנס לאזורים אסורים (כאמור – הובהר לו מראש מה מותר ומה אסור). כשהוא נכנס להגדרות הוא מתבקש לצאת מהן. אם הוא ממשיך אני מודיעה לו שאנחנו עוזבים את הספרייה.
- ממשיך – מנתקת את הכבל מהחשמל ומוציאה אותו מהספרייה.
אוקיי. אז תוכנית ליציאה לספרייה יש לי. עכשיו נשאר לי למצוא את האומץ.
One comment
Pingback: התפתחות השפה אצל ילדים אוטיסטים |