שוקולד כחול על הקשת ומעבר לה
Related Articles
כשהתינוק הראשון שילדתי הפך לפעוט, גיליתי שהוא מפגין יכולות ביוניות: הנה, הוא נופל, גופו נחבט ברצפה או בשולחן, אני ממתינה לקולות הזעקה, אך שום קול לא נשמע. אני מתבוננת בחרדה, שהרי ידוע הוא שככל שמתארך פרק הזמן בין הנפילה לבין הזעקה, תהיה הזעקה רמה יותר ומערערת יותר את בטחונה של האם.
אולם להפתעתי מה רבה, בכל נפילה שכזאת התרומם הפעוט, קם על רגליו והמשיך לרוץ – כאילו הנפילה בכלל לא קרתה.
נדהמתי. ציפיתי לבכי תמרורים. ציפיתי שייגש אלי, יניח ראשו בחיקי ויבקש ניחומים – הנה, נפלתי. אבל דבר מזה לא קרה. הילד המשיך בתוכניות שהיו לו טרם הנפילה – בדרך-כלל ריצה, או הליכה.
בהמשך, משגדל, גיליתי יכולות פיזיות גבוהות שהתבטאו למשל ביכולת להיתלות על שולחן או על חישוקים ולהתנדנד במשך דקות ארוכות, להפתעת כל מי שצפה במחזה.
עם השנים אובחן העולל על הרצף האוטיסטי, וביחד עם הטייטל הזה, ועם טייטל הפרעת הקשב-ריכוז-היפראקטיביות, נחשפתי גם למושג קושי בוויסות חושי. והנה כל ההתנהגות התמוהה הובהרה לי.
כעת, מחקר חדש שנערך באוניברסיטת תל-אביב, מצא כי אוטיסטים חווים כאב בעוצמה גבוהה יותר ביחס לשאר האוכלוסייה – כך מדווח האתר הידען.
לדברי החוקרות, 'אדישות לכאב', שהינה אחד המאפיינים בהגדרה העדכנית של אוטיזם, מתבססת על כך שאוטיסטים נוהגים להכאיב לעצמם על-ידי פגיעה עצמית. אך לדברי ד"ר תמי בר-שליטא, מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, שיזמה את המחקר, ההנחה הזו אינה בהכרח נכונה. "אנחנו יודעים שפגיעה עצמית עלולה לנבוע דווקא מניסיון לדכא כאב, וייתכן שהם מכאיבים לעצמם על מנת להפעיל, באופן לא מודע, מנגנון גופני של 'כאב מדכא כאב", אומרת ד"ר בר-שליטא.
החוקרות שערכו את המחקר מצאו כי הסיבות לרגישות היתר הן תוצאה של עירור יתר של מערכת העצבים בשילוב דיכוי של מנגנונים שאמורים לאפשר הסתגלות ולהפחית את התגובה לגירוי עם הזמן.
