שוקולד כחול על הקשת ומעבר לה
Related Articles
מאת גלי כרמלי שרים
אילת שלום, אמא של ברקן, הבינה כבר בתחילת חייה של ברקן שהיא ילדה שונה.
"היא לא רצתה לישון. עצמה עיניה 10 דקות פה, 10 דקות שם, ופוקחת אותן מוטרפת, חסרת שקט. לאילת כמובן היה יותר קשה להסתדר עם מקטעים של 10 דקות שינה. "עד ששתיתי משהו היא כבר התעוררה".
הם גרים ביישוב אשכולות ליד קיבוץ להב. הבנים שלה היו בני 4 ו-7 כשברקן נולדה והתחנכו בקיבוץ הסמוך. "כשלקחה את הבן לפעוטון, המטפלת אמרה לי: 'תשאירי כאן את ברקן שעתיים-שלוש ביום, שיהיה לך אוויר'. היא כנראה ראתה את העיניים שלי. בעלי יצא אז למילואים ולא היו סבתות בתמונה שייתנו כתף. למחרת השארתי את ברקן בפעוטון ורצתי לישון".
מהר מאוד כולם הבחינו שהתינוקת – בת חודש וחצי – מנסה לזחול. היא היתה מושכת את עצמה. הכל אצלה רץ בקצב מטורף. בגיל 7 חודשים התחילה ללכת. היא התעסקה אז רק בללכת. ומרגע שהתחילה ללכת זה כבר לא עניין אותה. "הלכה הלאה". האובססיה להליכה התגשמה והתחלפה במשהו אחר. מאז כל פעם היא נתפסה למשהו".
"בגיל שנה היא לא הסכימה להתלבש. היתה מנסה להוריד את הבגדים. בגלל שאני רגישה לצרכים של אחרים, הבנתי שהיא לא רוצה, שמשהו מפריע לה, ובעלי אמר – מה היא יודעת? היא בת שנה! אבל אני הרגשתי שהיא יודעת מה היא רוצה. הלכתי לחנות וקניתי גופיות בטן שנמתחות, הייתי מלבישה לה חולצות בטן של נשים כשמלה, עליה זה היה רפוי והיה לה נעים איתן".
"הכל היה שונה עם ברקן. לא שונה לא טוב, לא במדדים של טוב או לא טוב, לא במדדים של כן ולא, גם לא חשבתי אז על תסמונת או הגדרה כזאת או אחרת, ראיתי רק שהיא מאוד ברורה ברצונות שלה".
"ואז היא התחילה לעטוף את הבית בסלוטייפ. זה נראה לי מגניב כי זה הפגין יכולת פיזית גבוהה לגילה. ראיתי שהיא מתפתחת ויודעת מה היא רוצה".
"חברים לא היו לה. היא לא שיחקה עם ילדי הקבוצה בפעוטון אבל הסייעות לא אמרו על זה כלום, ההתעסקות בגן היתה בעיקר בעניין הבגדים, כי בגלל השמלות היה נכנס לה חול, וזה היה סוג של מאבק קשה. אמרו לי שאני לא מספיק אסרטיבית מולה, שאני לא מצליחה להלביש לילדה שום בגד אחר. ברקן עצמה לא התלוננה על היעדר חברים, היא אהבה לשחק לבד".
"לפי הסקלות היא התפתחה כרגיל. היא גם דיברה, אבל עוד לפני שדיברה, היא שרה. תמיד העדיפה לשיר מאשר לדבר. היא סיפרה את עצמה בשירה וחשבנו שזה נורא חמוד".
"הגענו לגיל בית ספר. מסיבות כלכליות עברנו מהקיבוץ לבית ספר עירוני. בום. 40 ילד בכיתה. שם החריגות שלה היתה "לא בסדר". כל מה שנראה לגננות חמוד, הפך לבעיה. מה היא אוכלת, איך היא מדברת, התחילו טענות כלפי – למה ברקן לא כמו כולם? האשימו אותי".
בנוסף לכל, ברקן התחילה להתקשות עם קליטת התכנים הלימודיים. בכיתה ב' החזרתי אותה לקיבוץ וראיתי שגם שם היא לא "מתמסדת". בכיתה ג' התחלנו אבחונים, חשבו שזו לקות למידה, לא היה אבחון ברור.
"אני במקצועי מטפלת באנשים, דרך הרגש, דרך התת מודע. התחלתי לדבר עם ברקן בצורה אינטואיטיבית, להתחבר אליה במישור הרגשי. הבנתי שהכי קל לה להביע עצמה דרך שירה. היינו מדברות דרך האינטואיציה שלה. בשיחות בינינו היא הסבירה לי שדרך החשיבה שלה עובדת בשירה. היא לקחה ספרי ילדים ופשוט הלחינה את הטקסטים שלהם לשירים מתוכם. לקרוא היא לא היתה מסוגלת. להקריא את האותיות – א,ב,ג – היא לא ידעה, אבל בשירה – כל מה שחסום נפתח – היא שרה את הספרים.
חשבתי לטפל בברקן בטיפול שלי, אך חששתי לטפל בבת שלי, שלא יהיה עירוב בין ההורות לטיפול. בעלי הסכים ותמך, ואחרי לבטים התחלנו. בגיל 11 ברקן הפסיקה ללכת לבית ספר ועברה לחינוך ביתי.
התחלנו לעבוד והיא התחילה לקרוא. היתה יכולה לשבת 40 שעות לקרוא. קמה רק לאכול, להתקלח, אך לא הולכת לישון. קוראת 40 שעות.
בגיל 14 הבנתי שלא יהיו לה ימי הולדת. היא לא למדה בבית ספר ולא התעניינה בקבוצות חברתיות. החלטנו לארגן מופע. הזמנו 12 איש, ברקן עצמה אפתה כמה דברים, בעלי הכין ארוחת צהריים מושקעת, והזמנו כמה קרובים ביום שישי.
סיפרתי את סיפור החיים שלה. בשלב הזה זה היה סוג של אלתור. כל המוזמנים הכירו את ברקן, היא בחרה רק ממש אנשים קרובים ומוכרים, ועדיין כולם היו בשוק מסיפור החיים שלה. אמרו לי – זה לא יכול להיות .
בשנה שאחריה עשינו שוב את אותו הדבר, הפעם הגדלנו את היקף המוזמנים. האורחים מאוד התלהבו והתרגשו וביקשו שנבוא להופיע במסגרות שונות – במפגשים חברתיים, או מקצועיים קטנים, ובשבילי זה היה טוב, וברקן הסכימה. בכל מה שהיה קשור למופע – היו לה את הכוחות והרצון כפי שלא היו בהזדמנויות אחרות".
"בשנה שעברה, כשהיתה בת 17, היא ביקשה להופיע בפני הרבה אנשים. אמרתי – נכין את טקס יום הזיכרון היישובי, אך ביישוב לא הסכימו. רצו שהיא תופיע עם עוד אנשים יחד, וידעתי שהיא לא תצליח. אז שכרתי אולם. הבאתי צלם, אירגנתי קהל של מאה איש. הרמתי הפקה, חשבתי שזה יהיה מופע אחד גדול, חד פעמי".
המופע היה הצלחה גדולה. קיבלתי תגובות נהדרות. אנשים אמרו שהמופע גרם להם לראות דברים בצורות אחרות, לחשוב על דברים בצורות שונות, שיש להם בעקבות המופע יותר סבלנות לאנשים שקשה להם. אמר לי אדם אחד, מנהל במקצועו – 'אני מפטר פחות אנשים עכשיו. אני יותר סבלני לשוני ולקשיים של אחרים. אפשר להגיד שהייתי בסדנא עסקית'. ומישהי אחרת אמרה לי – "הבן שלי, תמיד הכל בלחץ איתו, הכל קשה, הכל במאמץ, וברקן אומרת במופע תסתכל על השונה ותראה שיש לו משהו אחר להביא. היא שינתה את כל ההסתכלות שלי על בני ועל אנשים עם צרכים מיוחדים".
במהלך החודש שאחרי המופע ברקן כמעט ולא יצאה מחדרה. לא יצאה איתנו אפילו לבית הקפה שבו היא אוהבת לשבת איתנו מדי פעם. ממש רצתה לנוח. עבר חודש ואז – היא ביקשה עוד מופע. לא ראיתי את זה מגיע.
ברקן עושה הפרדה בין הדמות האמיתית שלה ובין הדמות הבימתית שלה – כינור חיים. היא מתארת מה זה האוטיזם מבחינתה ולמה היא לא יכולה לדבר עם אנשים. יש לה מאגר מידע גדול אך הוא סגור בדיבור. כל המילים שלא מגיעות אליה בדיבור נשלפות בשירה".
כינור חיים ואילת מעלות את המופע להתגבר על השדים אחת ל-4 חודשים. במופע יש סמי דיאלוג עם הקהל, ואנחנו מספרים באופן אמנותי את סיפור חייה, דרך אפיזודות בחייה. המופע הוא אמנותי. אילת מופיעה כילדה בשם קסם. "אנחנו אומרים את הדברים הלא פשוטים בדרך קלילה. לפעמים יוצא ממני גם סטנד אפ".
בין המופעים הצטרפה מתכונת חדשה שנקראית "מתגברים על השדים אצלכם בסלון", שם יש מפגש קצר ואינטימי יותר עם כינור חיים, נערה בת 18.5 שלא מדברת, ומספרת על עצמה בשירה.
ההופעה הבאה של כינור חיים תיערך בתיאטרון גבעתיים ב-22/12
