שוקולד כחול על הקשת ומעבר לה
Related Articles
ספרה של עדי קריף נבון "ילדה קצת רגילה קצת אחרת" מציג את נעמה – ילדה אוטיסטית שלומדת בבית ספר רגיל בכיתה אל"ף. כבר בכריכה התאהבתי בה, בעיקר בזכות הניצוץ השובבי בעיניה, ואני חושבת שנדב נחמני הפליא לאייר את נעמה, שמיד רואים שיש לה עיניים חכמות.
זהו ספר שמספר על המציאות מבלי להתנצל. כבר בעמוד הראשון שבו נעמה מביעה את דעתה (דיעה שאני חולקת איתה), וכבר בעמוד השני היא מציגה את מיכל – "מיכל, המשלבת שלי", מבלי להסביר מהי משלבת ומה בדיוק תפקידה, מתוך רצון של הכותבת להעביר את המסר שמשלבת היא דמות מקצועית-חינוכית מושרשת, ומי שלא נתקל עדיין במונח הזה, הגיע הזמן שיברר.
נעמה אמנם לא מצהירה על עצמה כאוטיסטית במהלך הספר, אבל כבר בעמוד השלישי היא מאתרת ילד בכיתתה שלאבחנתה גם הוא צריך משלבת.
בהמשך מסבירה נעמה על הבלבול שהיא חווה בהמחשת ביטויים, ומתארת את הסבל שבקושי בוויסות חושי, שאצלה מתבטא בקושי לשאת את ריחות המאכלים של חבריה לכיתה, כולל עוגות יום הולדת, וברעשים שהם עושים, כולל נשימות ואפילו מחשבות.
הפניתי אל עדי קריף נבון מספר שאלות:
כתבת ספר על ילדה מיוחדת. באילו אופנים היא שונה מילדות אחרות בנות גילה?
"הספר למעשה מבוסס על מפגשים שלי עם הרבה תלמידים מיוחדים, ועל ארועים אמתיים שהתרחשו במפגשים עימם, חלקם גם ילדיי וחבריהם. כל אחד מהסיפורים הקטנים האסופים בספר למעשה מתאר מאפיין מתוך הקשיים אותם חווים ילדים שיש להם מה שנקרא 'לקויות נוירוהתפתחותיות', למשל לקות למידה כלשהי, קשיי זיכרון, קשיי קשב, קשיים בוויסות חושי או רגשי וקשיים בהבנה חברתית.
הילדה בספר היא אחרת בכל המובנים כולם, אבל כל אחד מהעמודים מספר סיפור אחד קטן בו היא אחרת, וכל ילד גם 'ילד רגיל' לכאורה יכול למצוא משהו אחד, שבו הוא דומה לאותה ילדה עם התמודדויות.
הענין הוא שהילדה בספר שלי מדברת בגוף ראשון, ומנקודת מבטה, היא ממש ילדה רגילה, אלא שהעולם האנושי סביבה קצת מוזר והזוי. לדעתה אנשים עושים דברים באופן לא תמיד כל כך סביר.
היה לי חשוב לייצג גם דמות נשית, כלומר ילדה, כי בדרך כלל כותבים על בנים, בכלל בספרות ילדים ובעיקר בספרים על ילדים עם קשיים, והיה לי חשוב שהילדה תדבר בעצמה ולא שידברו מעל הראש שלה. יש לה דעות והיא לא חוששת להביע אותן, גם אם לא תמיד כל כך נעים לנו לשמוע אותן.
אז היא מיוחדת בעצם בכך שהיא עומדת על שלה
"אלה באמת דברים מאוד שחשוב להעלות למודעות – גם העניין שכולנו שונים ושלכל אחד יש את הייחודיות והמורכבויות שלו, וגם שבעצם יש את העניין שלא רק אוטיסטים לא תמיד מבינים את הנ"טים, אלא שגם לנ"טים יש קושי להבין אוטיסטים ולהציע שגם נ"טים ינסו להבין את מי שאינם נוירוטיפיקלים.
היום השיח הוא שאלה שתי שפות, שפה אוטיסטית ושפה נוירוטיפיקלית, ויש ללמוד אלה את שפתם של אלה, יש אפילו מחקרים שמראים שאוטיסטים מתקשרים ביניהם טוב יותר מאשר נוירוטיפיקלים ביניהם. אף על פי שלדעתי זה בהחלט תלוי מאוד ספציפית במי מדובר".
איך ילדים בהתפתחות רגילה הגיבו לספר?
"ילדים בהתפתחות רגילה מאוד אוהבים את הספר, יש היום הרבה ילדים וילדות מאובחנים עם שלל התמודדויות, וכל אחד מכיר מישהו או מישהי עם אבחון. לעתים זה אח או אחות, בן/בת דוד ולעתים זה חבר בכיתה או ילד שהם נתקלים בו בחוג או בחצר בית הספר. ילדים ובני נוער בהחלט מקבלים בדרך כלל בשוויון נפש את ההגדרות החדשות בנושא מגדר, לכל הדיעות יותר מאשר מבוגרים, ילדים גם מקבלים בשוויון נפש יחסי שונות ביניהם. מי שבדרך כלל מתקשה בכך יותר הם המבוגרים. ילדים מתקשים לקבל ילדים אחרים אם הם מציקים, אלימים, פוגעניים. יש בהחלט ילדים עם לקויות שעלולים להפגין התנהגויות שאינן נעימות ואז יש התרחקות. לכן לטעמי אם קבוצת ילדים לומדת וילד או ילדה זקוקים להשמעת קולות חזקים באותו זמן, כדאי להפריד ביניהם באותו זמן כדי ששני הצדדים לא ייפגעו, וכך גם מסופר בספר, כשהילדה רוצה לשיר באמצע השיעור, במקום להפסיק אותה, המשלבת שלה מלווה אותה למקום שבו זה לא מפריע לכיתה ללמוד".
ואיך היו תגובות של מבוגרים?
"היה מגוון גדול של תגובות. מרבית המבוגרים שמחו שיש בידם את הספר ככלי להנגשת המידע הרגיש. הרבה מבוגרים מתקשים למצוא את המילים כדי לדבר עם ילדים על נושאים רגישים, כמו גם למשל על מין ומיניות. עבור המבוגרים המילים: 'לקות למידה' או 'קושי בוויסות' או 'אוטיזם' הן מילים מאוד טעונות, ממש כמו המילה 'הומו'. עבור ילדים זה לא כך. המבוגרים שמחים שמישהו נתן בידם את הספר ככלי עם מילים מוכנות שהם מתקשים למצוא.
מבוגרים שבעצמם מתמודדים עם לקות שמחו מאוד, וחשו שסוף סוף יש מישהו שמספר את מה שהם חוו כילדים. אנשי מקצוע ברובם הגדול רכשו מספר עותקים לעצמם ולמטופלים שלהם, כמובן למעט מפקחת אחת שהביעה מורת רוח מהספר שאינו משקף את דעותיה הניהוליות במערכות פדגוגיות. לטעמי זה נובע בעיקר מתוך חוסר הבנה שספרות ילדים טובה לא יכולה להיות דידקטית מדי, וחייבת להיות חצופה ונושכת. ספר ילדים, בעיקר בימינו, לא יכול להגיש מוסר השכל גלוי מדי. הילדים חכמים מאוד, והם מיד מזהים ניסיון של המבוגרים להטיף להם".
איך בעצם גיבורת הספר חווה את מה שמבדיל אותה מקבוצת השווים? מה היא צריכה מהסביבה שלה – ילדים ובוגרים – כדי להרגיש שייכת?
"גיבורת הספר מרגישה מאוד טוב עם עצמה, גם כשטוב לה וגם כשהיא ניצבת מול קשיים. היא רואה את עצמה אפילו פריווילגית בנקודות מסוימות, למשל, לטענתה ילדים שאין להם סייעת משלבת מקנאים בכך שלה יש מעין בת לוויה, לכן היא מרשה לה לפעמים להיות משלבת של ילדים אחרים. בגירסה בערבית זה עוד יותר מצחיק מפני שהשורש של 'סייעת' הוא 'מלווה' ממש כמו מלווה של בת אצולה. פחות מאשר היא מרגישה נבלדת מקבוצת השווים, או אפילו מוחלשת, היא מרגישה שיש לה כוחות מיוחדים שצריך לשמור עליהם. היא ילדה מאוד אסרטיבית, היא אומרת בדיוק מה היא צריכה. אני מקווה שילדים וילדות, קל וחומר ילדים שמתמודדים עם קשיים, ילמדו להקשיב לעצמם ולבקש את מה שדרוש להם, ממש כמו נעמה".
התמונה מתוך האתר הרשמי של הספר
