שוקולד כחול על הקשת ומעבר לה
Related Articles
מאת גלי כרמלי שרים
אז שמעתי על הספר שטום (הוצאת תמיר//סנדיק) – ספר שנכתב על-ידי ג'ם (ג'רמי) לסטר, עיתונאי יהודי בריטי, ספר שבחלקו הוא אוטוביוגרפי, לסטר עצמו הוא אביו של נוח בן ה-15, נער עם אוטיזם, שנאבק בבית המשפט כדי למצוא בית טוב לחיים עבור נוח. לעדותו, לאחר הניצחון המשפטי, החליט שזה הזמן להקדיש לכתיבת ספר, עזב את משרתו כמורה והתיישב לכתוב.
אז בעצם גם אני רוצה להודות לבית המשפט שאישר את ערעורם של לסטר ואמו של נוח, כי אחרת, אולי שטום וג'ונה לא היו נולדים.
אבל אחרי כל ההקדמה הזאת, אם תשאלו אותי על מה הספר אני אענה במילה אחת: יחסים.
יכול להיות שכאמא לילד על הספקטרום, שגם חשופה להרבה הורים אחרים, וגם מלווה הורים אחרים וגם עוזרת ומייעצת להורים אחרים (כמיטב יכולתי הבנתי ונסיוני) ושומעת הרבה סיפורים מהורים אחרים, אולי בגלל כל אלה, בשבילי הספר הוא לא דווקא על אוטיזם, שזה יכול להישמע קצת מצחיק, כי העלילה המרכזית היא גידול ילד עם אוטיזם וכל הריקושטים שנובעים מכך. אבל כמו שידעתי את כל התשובות ב"למה אני קופץ" ועדיין טוב מאוד שקראתי את הספר הזה והיה חשוב שאקרא אותו, כך "שטום" לא מגלה לי כמעט דבר על גידול ילד עם צרכים מיוחדים, גם אם לא מחוויותיי שלי, אז מסיפורים דומים ודומים מאוד שאני חשופה אליהם.
זאת הסיבה כנראה שנדבקתי לכיסא עם הספר הזה. היחסים שלסטר אורג ביד אמן. ההפתעות בספר, שחלקן נשיקות וחלקן סטירות ומאלה וגם מאלה בא לך פשוט לבכות. מהתובנות. מההסתכלות והראייה של המספר, בן, על מערכת היחסים עם אמה, אמא של ג'ונה, שנקטעה. בכל פרק אנחנו הולכים איתו כמה צעדים לאחור. זום אאוט. זום אאוט. ועוד זום אאוט. ובכל תובנה כזאת אתה לרגע בן, אבא של ג'ונה.
ובשבילי הרגעים המרסקים ביותר היו פחות התמונות של ג'ונה, מתוך ההיכרות הקרובה שלי איתן, אם כי לעתים הקריאה בספר היתה בשבילי כמו קריאת יומן ישן שמזכיר לי צלקות שהגלידו אחרי שנים של הדחקה. הנה ג'ונה הולך לאיבוד בכלבו. גם הבן שלי הלך לאיבוד בקניון. יצא מחנות צעצועים. איזה ילד יוצא מחנות צעצועים? רק שאת אבא של ג'ונה הרגיעו שכל שערי הקניון נסגרו ושכולם מחפשים אותו. אני זכיתי למשפט של השומר בכניסה לקניון: "למה את לא שומרת על הבן שלך?" והלכתי לחפש אותו לבד.
ויש בספר דברים שאני מבינה שלסטר הרגיש שהם נחוצים כדי להכניס אותנו לעולמו עד הסוף. בלי למרוח שכבות של קונסילר על הפנים של האוטיזם, אבל אפשר היה לשמור יותר על כבודו של הבן האוטיסט. ויחד עם זאת, ג'ם החליט להקריב משהו מעצמו – את פרטיותו, כדי להציג צד אחר של אוטיזם שהוא לא הקריקטורות של איש הגשם והפרוייקט של רוזי. ולסטר החליט לשלם את המחיר.
וגם אני עברתי מאבק דומה לזה שעבר לסטר עם בנו כדי להכניס את בני למסגרת הלימודית שנכונה בעבורו, ולא מה שמקצה הרשות המקומית, המאבק שלנו התנהל אחרת, אבל הוא מאבק דומה מבחינה עקרונית. וגם אני, כמו בן, למדתי בזכות בני לראשונה בחיי להיאבק ולא להרפות עד הניצחון.
אז כן. ועדיין. הספר הזה הוא על יחסים. ולסטר הוא פנומן ברקימת יחסים. בן ואמה. בן וולנטיין. בן ואמא שלו. בן וגיאורג אביו. יחסי האהבה הקשה בין בן לאבא שלו, ששרד את השואה כדי לספר, אבל לא לבן, רק לג'ונה. ובן מנסה להבין, לנחש. אולי כי ג'ונה לא שופט? אולי כי הוא לא מבין? ויחסי האהבה שאין לה גבולות של גיאורג, זקן בן 78 שיש לו את כל הכוח בעולם כדי לטפל בנכד שלו, בזמן שהבן שלו מוריד עוד בקבוק של אלכוהול. והיחסים של גיאורג ומוריס, שנפגשו ליד פסי רכבת בהונגריה, כשילד יתום בן 9 פוגש ילד בן 12 ומבין שהוא יהודי לפי המספר על היד שלו. מערכת יחסים שהזכירו לי קצת את "קיצור תולדות האהבה", של ניקול קראוס. ואם לסטר יקרא את הפוסט הזה אי פעם – בבקשה, תעשה ספין-אוף לגיאורג.
שטום – משמעות המילה היא אילם ביידיש. ובן חש את האילמות שקיימת אצלו, ובמיוחד בינו לבין אביו, האילמות המילולית, שדווקא ג'ונה חסר המילים מצליח להבקיע. ג'ונה מצליח לדבר יותר ממנו, הוא מרגיש לפעמים, או לפחות להעביר מסר חד וברור יותר, אבל למרות שבן אולי לא תמיד בוחר במילים, במילים שלסטר בחר בשבילו, וגם בשקט ביניהן, הוא מצליח להסביר כל-כך טוב.
