שוקולד כחול על הקשת ומעבר לה
Related Articles
מאת ענת הרשקוביץ
למה בישראל של 2021 מצבם של אנשים עם מוגבלויות נמצא בפער עצום מכלל האוכלוסייה ולעומת מצבם במדינות אחרות בעולם? ואיך כל ארגון וחברה, וגם כל אחד ואחת מאיתנו, יכולים לתרום לשינוי המציאות ולחברה שיוויונית וצודקת יותר
מאת: ענת הרשקוביץ
שנת 2001 אני מביאה לעולם את בני השני, עמית. עד גיל 4 חודשים החיים מתנהלים כשורה.
בדיקה שגרתית בטיפת חלב שינתה את חיינו ברגע אחד.
אחרי סדרת בדיקות התפתחותיות, אנחנו מבינים "יוסטון, יש פה בעיה", בני אובחן עם תסמונת נדירה שגורמת למגבלות, וכל חייו יושפעו מכך. מאז ועד היום החל המסע שלי, לא רק כאמא לילד עם מגבלה, אלא כמי שמתבוננת מהצד ורואה כיצד כל אחד ואחת מאיתנו, כל ארגון ובית עסק, והחברה כולה – בוחרים שלא באמת לשנות את המצב.
מישהו פעם אמר לי: "חברה נמדדת לפי היחס שלה לחלש ביותר, והאמת היא שלא צריך לב, צריך חוק!"
חוק זכויות לאנשים עם מוגבלויות קיים כבר משנות ה-90 עם תיקונים ותוספות במהלך השנים – ספר עב כרס. האם החוק עוזר? אולי באופן חלקי, אבל בטוח לא מספיק. למה? כי כמו חוקים אחרים, החוק לא נאכף, אין פיקוח ובעיקר לאף אחד לא ממש אכפת.
נגישות מתחילה מתפיסה חברתית שוויונית ולא בבניית הרמפה.
מצב הנכים בשנת 2021 בכל תחומי החיים עדיין בפער עצום מכלל האוכלוסייה.
נתוני השילוב, התעסוקה והמעורבות החברתית תקועים אי שם מאחור ובפער עצום ממדינות אחרות בעולם שבוחרות להשקיע בנושא, כמו קנדה ופינלנד, שהנחילו מדיניות צמצום פערים תוך מתן הזדמנות שווה באמצעות התאמה,יחס והתחשבות בצרכים השונים של כל אחד.
אבל למה זה קורה? מה מקור הפער?
הפער מתחיל עם כניסת הילד למערכת החינוך.
ילד עם נכות נראית "נשלח" למערכת החינוך המיוחד.
ילד עם נכות שקופה שהתמזל מזלו, ימשיך עוד מספר שנים בגן, ובסבירות גבוהה תיסלל דרכו לחינוך המיוחד.
פחות מ-10% מהילדים עם מוגבלות פיזית משולבים במערכת החינוך, כלומר 90% מילדי ישראל גדלים ללא שום אינטראקציה עם האדם הנכה.
מערכת החינוך המיוחד היא מערכת עוטפת ומחבקת, ללא משאבים ותקציבים, עם עובדים שנותנים את הנשמה וללא אינטראקציה עם החינוך "הרגיל" ומסלול המשך לעתיד.
הפרדה זו מסלילה את רוב האוכלוסייה לחשוב שאוכלוסיית הנכים בכללותה מורכבת מאנשים שלא מבינים, חולים, תלויים בזולת, מסכנים שצריך לחשוב ולהחליט בשבילם וצריכים להיות במסגרות "מיוחדות" המתאימות להם.
"את הילדים יש ללמד איך לחשוב ולא מה לחשוב." (מרגרט מיד)
כשהילדים גדלים ומסיימים את מערכת החינוך המיוחד, כלום לא מחכה להם בחוץ.
מעסיקים לא נותנים מספיק הזדמנויות, הדלתות נשארות סגורות, ורוב הנכים (מעל 50%) עם מסוגלות תעסוקתית נשארים בבית*.
איך עושים את זה? איך משלבים ולמה זה חשוב לכלל האוכלוסייה?
חוק שילוב אנשים עם מוגבלויות בתעסוקה מגדיר אחוזים ברורים למספר האנשים שמחובת הארגון להעסיק (סוג של העדפה מתקנת).
מעסיקים נמנעים מלהעסיק מי שצריך תשתית קצת אחרת,התאמות פרטניות מתערבבות בתקציב ההוצאות, ולמעשה מונעות הזדמנות תעסוקתית, חברתית ושרותית ל-20% מהאוכלוסייה הכללית.
ארגון נגיש הוא ארגון רגיש שרמת השירות שלו גבוהה.
ארגון שיידע גם לשלב, אבל גם להכיל ולהנגיש את הלב, עובדיו יידעו גם לתת שירות נגיש ורגיש לאנשים עם מוגבלויות.
גיוס עובד עם מוגבלות יכלול מהלכים מקדימים לשילוב והכלה של העובד:
- "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – מתן הזדמנות לראיון עבודה ללא שיפוט חיצוני – בדיקת יכולת על פני נראות
- פגישת נגישות מקדימה – תיאום צרכים פיזיים ורגשיים למקסום העבודה (סיור המתחיל מהחניה, הכולל את המסלול הנגיש ביותר לעבודה, שירותים, מטבח וחללים משותפים).
- הנגשה פרטנית
- כלים והנגשה לכלל העובדים – יחס שווה, רגישות, יוזמה ועזרה להכלה ושילוב העובד עם המוגבלות.
תהליך נכון של קבלת העובד יבטיח מתן שירות נגיש ללקוח כי אם כל עובד יבין שעובד עם מוגבלות הוא עובד לגיטימי, גם הלקוח עם המוגבלות יהפוך להיות לגיטימי.
מדיניות מתן שיוויון הזדמנויות בעולם
דוגמה לחזון מדיני שיוויוני היא התפיסה הפינית, שמנחילה חינוך לשיוויון ואחריות במקום תחרות, שמביאה להישגים בתחום החברתי, הכלכלי והעסקי, והשאיפה היא ליצור את אחת החברות השיוויוניות בעולם כשמערכת החינוך היא תנאי מקדים לכך.
בישראל הוקמו בתי ספר מכילים בשנת 2018 ביוזמתה של עדי אלטשולר. כיום פועלים 5 בתי ספר ומושתתים על עקרון השיוויון וההזדמנות ללא הבדל דת, גזע, מין או מוגבלות, באמצעות שייכות, מגוון, מצוינות ועצמאות
יתרונות השילוב, ההכלה ונגישות הלב ישנו את היחס וההתייחסות של החברה לאנשים עם מוגבלויות וייצרו חברה שוויונית יותר, בוגרת יותר, רגישה יותר וחכמה יותר.
אך אל לנו לצפות שזה יקרה בתחום העסקי בקרב האוכלוסייה הבוגרת, אם לא חינכנו לכך את ילדינו מגיל הגן ובית הספר.
בשנת 2018 החלטתי לפרוש מעבודתי בבנק ולהקדיש את זמני לקידום נגישות חברתית ושרותית.
אני מאמינה שנגישות פיזית תתקיים כשהנגישות החברתית תשתנה. כשבניית הרמפה תיעשה לפני בניית המדרגות – בניית תשתית המתאימה לכולם, כי כולנו יכולים להשתמש ברמפה ובמדרגות אבל רק חלקנו יכולים להשתמש רק במדרגות.
איך משנים את פני החברה?
תקצוב ובניית תשתית שווה לכולם, נקודת פתיחה שווה וצוות מיומן בתוך מערכת החינוך הממלכתי.
למידה משותפת החל מגן הילדים ועד סיום בי"ס ומסלול מותאם בצבא, וכשהילדים, שכבר חיים את ההטרוגניות החברתית, יגיעו לשוק העבודה, הם לא יזדקקו לזמן וכלים לשילוב והכלה, הם יעשו את זה בעצמם.
כן, זו השקעה בחינוך, במשאבים, בהכשרה, אבל בעיקר בשינוי תפיסה שתיטיב עם האוכלוסייה כולה לטווח הארוך.
זהו מסלול השקעה משתלם לכלל האוכלוסייה.
נגישות הלב זו דרך חיים שנותנת הזדמנות לכל אדם ומשנה את פני החברה.
*בשנת הקורונה הפער גדל
הכותבת היא ענת הרשקוביץ, מרצה, מקדמת נגישות חברתית ושרותית, מלווה מרצים אל קדמת הבמה ואמא של מאי, איתי ועמית, שמתמודד עם מוגבלות מורכבת.
בעברה בנקאית בתפקיד שירות לקוחות, בעלת תואר במדעי החברה והוכשרה כרכזת נגישות השירות.
לפרטים על הרצאות נגישות ויצירת קשר:
להנגיש את הלב בפייסבוק
טלפון: 052-3668551
