שוקולד כחול על הקשת ומעבר לה
Related Articles
מלחמה, אזעקות, טילים – הם עניינים לא פשוטים לאף ילד. מה קורה כשהילד שלך על הרצף וקשה לו במיוחד עם הפרעה בשגרה?
מאת זיו טאם
לפעמים יוצא לי לחשוב על איך ילדים גדלים במקומות אחרים בהשוואה לילדים שגדלים בישראל. נניח בהולנד. אם הילד בהולנד הולך לישון בלילה, קם בבוקר, אוכל קורנפלקס עם חלב ויוצא לבית ספר, בישראל הילד הולך לישון ויודע שמתישהו במהלך הלילה תיגמר לו השינה והוא יצטרך לרוץ לממ״ד או למקלט כדי לשמור על החיים שלו. תראו לי ילד אחד שנולד וגדל בהולנד שיודע מה זה מרחב מוגן.
אנחנו ההורים גדלנו למציאות הזו עוד מימי מלחמת המפרץ הראשונה והטילים מעירק, עם החדר האטום והמסכות על הפנים. מאז, אם אתה גר במרכז, אז אחת לכמה שנים, יש לך תזכורת למציאות שאנחנו חיים בה. אם אתה גר באזור קו העימות, אז ירי טילים הוא משהו שנכנס עמוק לשגרת החיים בעשורים האחרונים ומעל הכל מרחף אסון 7 באוקטובר שהותיר אחריו חללים רבים – בגוף ובנפש.
זו המציאות שילדים בישראל גדלים לתוכה, ולכן, עד כמה שזה יישמע לא הגיוני, האזעקות מאז החלה המלחמה בעזה הפכו עם הזמן לשגרה. עד למלחמה עם איראן.
עד לאיראן
אנחנו כמשפחה עם שני ילדים אוטיסטים ואחד נוירוטיפיקלי הצלחנו להסתדר לא רע עם האזעקות שהיו מפעם לפעם. בתחילת המלחמה בעזה ובצפון, לפני כמעט שנתיים, בזמן אזעקה היינו נכנסים כולנו לממ״ד בבית. אנחנו ההורים היינו משתדלים לייצר שיחה עם הילדים כדי להעביר את הזמן, ואחרי עשר דקות יוצאים. לא חושב שהיה שם סטרס. נכנסים לממ״ד, מחכים וממשיכים הלאה. מן שגרה לא שגרתית כזו.
במלחמה עם איראן הכל השתנה. אצלנו הממ״ד בבית הוא החדר של נועה, ומי שמכיר את נועה ואת אורי האוטיסטים, יודע כמה קשה להם כשנכנסים אליהם לחדר סתם ככה. קודם כל, חוק בלתי כתוב אך שריר וברור לכולם בבית – לא נכנסים לחדר של אורי ונועה בלי אישור. אסור. משהו שם עלול לזוז וזה מכניס אותם לסטרס.
אז מה עושים באזעקות?
האזעקות במלחמה עם איראן אמנם נשמעו כמו האזעקות שהיו עד לפני כמה חודשים, אבל הן ממש לא אותו הדבר. נתחיל בהתראה מפיקוד העורף שהיא כשלעצמה מלחיצה, נמשיך בזה שהרבה מהאזעקות היו בלילה כשהילדים ישנים, ונסיים בזה שכולם מבינים שטיל מאיראן, גם אם אתה בממ״ד, מהווה סכנת חיים ואת זה גם נועה וגם אורי הבינו מצוין.
עם הזמן, שמתי לב למשהו מעניין והוא שכל אחד מאיתנו סיפח לעצמו פיסת נדל״ן בממ״ד ותמיד היה מתיישב באותו מקום בדיוק ולא משנה מתי הייתה אזעקה. יפתח ואני – ליד הדלת, נלי ואורי – יושבים צמוד לארון, ונועה – במיטה. אם אני מנסה להיות פסיכולוג לדקה, יש מצב שזה ככה כי אולי יש בזה משהו מרגיע שלכל אחד יש שם את המקום שלו.
אני גם יודע שאנחנו בני מזל שיש לנו ממ״ד בבית, ולא רק כי ממ״ד הוא המקום הבטוח (יחסית) לשהייה בזמן מתקפת טילים, אלא בעיקר שאין לי מושג איך נועה ואורי, שגם ככה לא הולכים לבית ספר כי קשה להם עם נוכחות של אנשים אחרים שהם לא המשפחה שלהם, היו מסתדרים עם שהייה במקלט ציבורי.
מכיוון שחלק מהאזעקות היו בלילה, הכנסנו לחדר של נועה מזרן כדי שאורי יוכל להירדם עליו. אמנם נועה עשתה מאמץ עילאי לא לתת לכניסה וליציאה שלנו מהחדר שלה להשפיע עליה, אבל היה לה קשה. כמה ימים לפני שהסתיימה המלחמה החלטנו, לבקשתה, להוציא מחדרה את המזרן ולהכניס אותו רק כשיש אזעקה.
עד לשלב מסוים הייתה לי הרגשה שהילדים לא ממש לחוצים מהסיטואציה של ישיבה בממ״ד בזמן שיורים על ישראל טילים בליסטיים. כל זה היה נכון עד לרגע שבו נפל טיל לא רחוק מאיתנו והממ״ד רעד, ואז ממש אפשר היה לראות את הפחד על הפנים שלהם. באחד השיגורים הבאים הטיל נפל בשכונה, ואז רמות הסטרס, שגם ככה היו גבוהות – טיפסו עוד.
בסופו של דבר, במבט לאחור – יש גם משהו מגבש בשהייה של משפחה בחדר קטן הסגור לקרני השמש ועם דלת פלדה שצריך לא מעט כוח כדי לנעול ולפתוח אותה. לפעמים, באזעקות שהיו במהלך היום, היו לא מעט רגעים משעשעים כמו זה שגם החתול התרגל לאזעקות והיה נכנס לממ״ד בעצמו (לא באמת), שיפתח ואורי היו ממשיכים להתווכח גם בממ״ד על איזו שטות ושאני הייתי מנסה לשכנע ללא הצלחה למה לדעתי הדמות ההיא באנימה יותר חזקה מדמות אחרת שנועה, יפתח ואורי חושבים שהיא כזו.
עברו שבועיים מאז שהסתיימה המלחמה עם איראן ומהאזעקה האחרונה. לפני כמה ימים הטלפון שוב התריע להיכנס למרחב המוגן. הפעם הגיע טיל מתימן.
משהו מעניין ששמתי לב אליו אצל הילדים הוא ההבנה שלהם את רמות הסיכון של הטילים המשוגרים ביחס לארץ השיגור. מן הבנה שאפשר למצוא כנראה רק אצל ילדים בישראל. טיל מאיראן – ריצה לממ״ד. טיל מתימן – הליכה מאולצת לממ״ד עם הבעת פנים של ״טוב נו, ניכנס פנימה למרות שזה בסך הכל טיל מתימן״.
גם בתוך הממ״ד אפשר להרגיש את ההבדלים בין טיל מאיראן לטיל מתימן. כשהטיל מאיראן – כולם בשקט ומחזיקים אצבעות שלא תהיה נפילה קרובה. כשהטיל מתימן – כולם במצב רוח טוב.
חזרנו לשגרה.
