שוקולד כחול על הקשת ומעבר לה
Related Articles
מאת פאר צוריאל
שנים הייתי בודד. לא היו לי ממש חיי חברה. אני לא אשכח את זה כשבכיתה ז' לא הוזמנתי לאף בר מצווה. יצא לי אפילו לבכות פעם אחת בגלל זה. אני לא ידעתי אז על האוטיזם שלי , אבל משום מה הילדים ידעו ובחרו להציק לי.
אף פעם לא הוזמנתי לבית של חבר. היה גם מישהו שאמר לי שהמדרכה היא רק לשניים ואין מקום בשבילי. לא היה לי עם מי לצאת, התייחסו אלי בצורה מגעילה, לא הוזמנתי למסיבות יום הולדת ולא סתם לשבת אצל חבר. זה דבר שנורא פוגע – להית דחוי. אנשים תמיד התסכלו עלי כמוזר, והרבה פעמים קראו לי חופר, הציקו לי הרבה, אני זוכר שהיו הפסקות שבהן הייתי יושב לבד עם עצמי. ניסיתי ליצור קשרים עם אנשים וליזום שיחות, והם לא התייחסו, או שהתייחסו אלי מגעיל. אני לא ידוע למה כל הרוע שלהם.
סבלתי לא רק בתחום החברתי, אלא גם מהתייחסות מגעילה ברשת. אנשים היו גועלים אלי וגרמו לי סבל רב, אבל לפני כ 4 שנים פחות או יותר התחלתי לפרוח. הכרתי את החבר הכי טוב שלי, עוז, ואז עוד אנשים מהקהילה האוטיסטית בישראל, שבזכותם יש לי לאן לצאת, יש לי עם מי לדבר כשאני זקוק לאוזן קשבת.
אני סולח לכל אלה שהיו גועליים אלי. זו לא אשמתם שהם לא יודעים לקבל את השונה. אני רק מרחם עליהם, ומאחל להם שיידעו לקבל את השונה.
אני שמח שיש לי את החברים שלי. הם כל-כך שיפרו לי את החיים. אני שמח שיש לי אותם, ואני לא רוצה לאבד אותם. אני מאושר יותר בזכותם, ואני יודע שמצפות לי עוד שנים נפלאות ומיוחדות עם החברים האלה. הם חברים לחיים, אפילו שאני מכיר אותם לא הרבה שנים, הם חברי אמת, ואני אוהב את כולכם.
אני חושב שכל הבדידות הזאת עיצבה את מי שאני וגרמה לי להיות מי שאני. אני לא מתבייש ברגישות שלי, אני גאה בה.
