שוקולד כחול על הקשת ומעבר לה
Related Articles
נכון שבית ספר הוא חשוב גם כדי ללמוד וגם, ואולי בעיקר, בגלל העניין החברתי. יחד עם זאת, הבנתי שהניסיונות שלי שנועה לא תוותר על בית ספר, למשל על ידי חשיפות, לא עזרו בכלל, ויש מצב שאפילו הזיקו. לכן ילדיי, נועה ואורי, עברו לחינוך ביתי
בית ספר.
מקום שהולכים אליו מגיל 6 עד גיל 18. מסוג הדברים שעושים על אוטומט. גם כילד אתה עושה את זה על אוטומט. קם בבוקר, מקטר קצת (אם אתה יפתח – הילד הנוירוטיפיקלי של נלי ושלי, האח של נועה ואורי האוטיסטים), מסדר מערכת (שוב – אם אתה יפתח, שלא טורח לעשות את זה ערב לפני), שותה משהו – ויוצא.
מהצד שלי, כהורה, זה גם משהו שאמור להיות באוטומט, או בואו נגיד את זה ככה – בלתי ניתן לערעור. כהורה אתה מבין מהר מאד שכמו שאתה לא היית מבסוט עד השמיים כשקמת כל בוקר כדי ללכת לבית ספר, ככה גם הילדים שלך. וזה בסדר. כל עוד זה רק קיטור אין לי בעיה עם זה, כי זה כמו עסקת חבילה כזו. אתה מאפשר לילד שלך לקטר שאין לו כוח ללכת, והוא מצידו, אחרי כמה דקות, צועד לבית ספר. כמו ריטואל כזה שאתה מקבל באהבה כי זה חלק ממה שמגיע כשאתה מחליט להיות הורה.
אתם בטח שואלים למה הייתי צריך את ההקדמה הזו, וזו באמת שאלה מצוינת. אז למה לכתוב על זה בכלל? והתשובה היא שלפעמים, כשיש לך ילדים אוטיסטים, האוטומט הזה לא מתקיים, ואתה פתאום מבין שכל מה שאתה חושב על זה שאין דבר כזה לא ללכת לבית ספר, לא מתקיים, ואתה צריך לשנות את כל המחשבה שלך בעניין הזה.
אני רוצה לעשות כאן עצירה קטנה, ובכמה משפטים לספר לכם על נועה ועל אורי. קודם כל, לשניהם צורך חברתי מאוד נמוך. אורי מבחינתו היה מעדיף לגור במערה חשוכה (כל עוד הווייפיי עובד שם כמו שצריך). אורי, על אף שלמד בכיתת חינוך מיוחד, התמודד עם קשיים רבים כמו רעש (גם אוזניות לא עזרו), מעברים משיעור לשיעור, מורה חולה שבעקבותיה מגיעה מורה אחרת, או במילים אחרות – שינויים, מקצועות שאורי לא התחבר אליהם, ומעבר לזה, לא הבין מדוע הוא צריך ללמוד אותם וזו רשימה חלקית.
בשלב מסוים, בכל יום כשהיינו (נלי אשתי או אני) מביאים אותו באוטו לבית הספר בבוקר, היה לו קשה לצאת החוצה. כל יום זה הלך והתגבר, עד לשלב השבירה, ולשלב הזה קוראים ברנאאוט (שחיקה) שהוא תוצאה של התמודדות יומיומית של אוטיסטים בעולם נוירוטיפיקלי שלא תמיד מותאם להם. וכשהשבירה מגיעה, היא מגיעה בבום. הילד לא מסוגל לקום מהמיטה, בוכה ובקושי מסוגל לדבר. כשאני כותב עכשיו שבמצב הזה אין אפשרות ללכת לבית ספר, זה רק חלק קטן מהסיפור. אין יכולת לתקשר אפילו איתנו ההורים, אין מקלחת, אין להתלבש, אין להגיד שלום לסבא וסבתא. נכון שאתה כהורה מקווה בסתר ליבך שאחרי ההתאוששות הילד יחזור לבית ספר, אבל עמוק בפנים אתה מבין משהו אחר, והמשהו הזה הוא שבית ספר פשוט לא מתאים לו. קשה לו שם גם בכיתת חינוך מיוחד וזה פשוט לא מתאים. במשך הזמן אורי התאושש במידה מסוימת (הרבה בזכות יפתח) אבל גם אם היתה אפשרות שאורי יחזור ללמוד בבית ספר (אין סיכוי כזה – הוא בקושי יוצא מהבית), היום אני יודע שאם הוא חוזר, שעון החול של הברנאאוט הבא מתהפך.
אצל נועה הטריגר היה שונה אבל התוצאה זהה. במשך שנים לנועה היה קשה בבית ספר בגלל החרדה החברתית שאיתה היא מתמודדת. במהלך הדרך נועה עברה מספר בתי ספר מתוך ניסיון למצוא עבורה את המקום המתאים, עד שגם אצלה הגיעה הקריסה כשגם היא לא הצליחה לסחוב את הקשיים האלה ופשוט לא הצליחה במשך תקופה ארוכה אפילו לקום מהמיטה. למה? כי בית ספר לא מתאים לכולם.
היום אני חושב אחרת. נכון שבית ספר הוא חשוב גם כדי ללמוד וגם, ואולי בעיקר, בגלל העניין החברתי. יחד עם זאת, הבנתי שהניסיונות שלי שנועה לא תוותר על בית ספר, למשל על ידי חשיפות (היום תגיעי לשעה, מחר לשעתיים וכך הלאה), לא עזרו בכלל, ויש מצב שאפילו הזיקו. בכלל אני חושב שחשוב לשים לב לסימנים שהילד משדר לכם בעניין בית הספר. נכון שלא כל לא בא לי ללכת לבית ספר מרמז על ברנאאוט מתקרב, אבל צריך להיות עירניים, בטח אם מדובר בילד שחווה קשיים בבית ספר, כמו אלה שכתבתי עליהם קודם.
היום נועה ואורי נמצאים בחינוך ביתי, ובראייה שלי זה עשה להם ממש טוב. הם הרבה יותר רגועים, ובעיקר טוב להם. ולגבי העניין החברתי? את זה הם מקבלים כל אחד איך שמתאים לו.
