שוקולד כחול על הקשת ומעבר לה
Related Articles
מאת נועה גבצו דהרי
נסיך שלי, כשהייתי קטנה התחננתי לאמא ואבא, ביקשתי בכל יום שעבר שייתנו לי אח קטן. רציתי כ"כ אח תינוק, כמו שהיה לחברות שלי.
את אותו היום, שהייתי בכיתה ב', כשאמא סירקה אותי אחרי המקלחת – אני לא אשכח. "נועה, תנחשי מה?" לא כ"כ הבנתי למה היא מתכוונת. שאלתי "מה קרה אמא?" ואז היא ענתה את התשובה שכ"כ חיכיתי לה. היא אמרה שיש לה תינוק בבטן. השמחה וההתרגשות הציפו אותי. ספרתי ימים, חיכיתי, ציפיתי, התגאיתי.
באחד הלילות הגשומים אמא ואבא לקחו אותי בשקט לדודה שלנו, יעל, ואבא לחש שהגיע הזמן, שאמא הולכת ללדת אותך. אני זוכרת שראיתי אותך לראשונה. לא יכולתי להתיק ממך את העיניים. נישקתי ולא עזבתי לשנייה.
גדלת, נסיך שלי. אני עדיין לא עזבתי. כבר בגיל 10 טיפלתי בך כמו אמא קטנה. כולם נדהמו מהקשר בינינו. אני זוכרת, נסיך שלי, שאפילו לא יצאתי לטיול שנתי של ביה"ס, כי לא רציתי להיפרד ממך ללילה שלם.
גדלת, ועם הגדילה שלך, גדל השוני. היית מוזר בעיני אנשים מסויימים.. אז אמא לקחה אותך לאבחון. זה היה יום שישי, כשאמא קיבלה את התשובה – כשאמרו לה שאתה אוטיסט. ניסיתי להבין בקושי מה קורה. אמא רק בכתה בחדר, התקשרה לכל מיני אנשים. לא הבנתי. אולי הכחשתי. לחברות שלי סיפרתי שיש איזו בעיה קטנה, שזה יעבור. הגנתי על עצמי, ילדה קטנה, הגנתי לגמרי לבד מהמבטים של האנשים, מהצחוק, מהלגלוג. לפעמים לא הצלחתי לשתוק וצעקתי, יותר נכון צרחתי, על אנשים שלא גילו הבנה.
המשכנו, אני ואתה, לא להיפרד לרגע. הייתי חוזרת בלילה מערב עם חברות ואתה היית יושב, מחכה לי שאחזור. ישנת איתי בחדר. במיטה. לא נפרדנו. כשחזרתי מניו-יורק התייפחתי מבכי כשראיתי אותך, ובכל פעם שהיית חוזר מבית מלון עם אמא ואבא, כל השכונה היתה שומעת את צרחות השמחה שלי.
ואז התחתנתי. התרחקנו. עברת תקופה לא קלה. היה לך קשה לעכל. ואז נולד לי ילד, והחיים פשוט משכו אותי. אני מתגעגעת אליך, אחי הנסיך, מתגעגעת לימים שהיינו ישנים ביחד, אני מתגעגעת לקולות שלך בבוקר, שפעם הייתי כל כך מתעצבנת מהם, מתגעגעת לגור איתך. נכון, קניתי בית שנמצא מעבר לכביש, מול הבית של אמא ואבא. ועדיין, אח שלי היקר, עדיין המרחק הזה הורג אותי.
אני אוהבת אותך, אחי המיוחד, בדיוק כמו פעם, ומתפללת שאתה מבין שאני אוהבת בדיוק כמו פעם, בדיוק כמו תמיד.
